הבקבוק שבידיכם מגיע מבית שנוסד בוואכנהיים שבגרמניה ב-1597, ונמצא עדין בבעלותה של המשפחה שיסדה אותו. עם 850 דונם של כרמים ביו-דינמיים מטופחים באזור פפאלץ הנחשב וכ-500,000 בקבוקים בשנה, זהו אחד היקבים המשפחתיים הגדולים בגרמניה. אתם בטח יודעים - כמונו - שביין לא הגודל קובע, אז שימו לב: איכותן של החלקות גדולה לא פחות. מתוך הכרמים, 9 מוגדרים גראן קרו, וחלקה אחת היא מונופול פרמייה קרו.
קבלו בבקשה את בטינה בורקלין פון גוראדזה, ביתו הבכורה של ד״ר אלברט בורקלין, שירשה ב-1990 את הבית, ועומדת היום בראשו. בדרכה יוצאת הדופן בטינה מנהיגה את בורקלין-וולף ממהפכה אחת למהפכה אחרת. מתוך דאגה לסביבה ורצון להעביר לדורות הבאים כרמים נהדרים לא פחות מאלה שבידיה, היא הסבה יחד עם בעלה, ביו-דינמיסט מושבע, הנסיך הגיאורגי כריסטיאן פון גוראדזה, את החקלאות הנהוגה בהם לביו-דינמית. ב-2005, כשהסתיים התהליך, הבית שבבעלותה היה הראשון בגרמניה שעבר הסבה מלאה וקיבל אישור של ביודיוין (Biodyvin).
״אנחנו לא משתמשים במילה טרואר רק לצורך שיווק ולא משלמים לה מס שפתיים״ אומרת בטינה. ״הקרקע שלנו ייחודית באופן שאין לטעות בו, לכן הדבר הראשון שהחלטתי עליו היה מחקר היסטורי מדוקדק של הקרקע והיינות. רציתי למפות את הטרואר על פי המאפיינים שלו, כפי שהם התבטאו ביין על פני הזמן. כך יצרנו פירמידת איכויות קרקע כמו שמקובל בבורגון, והתנתקנו מהשיטה המבוססת על הבשלה וסוכר, זו המקובלת בגרמניה״.
אם לא הכרתם אז הרי ששיטת דירוג היין הגרמנית המסורתית מבוססת על המתיקות הצבורה בענב, כמו גם על אחוז הענבים שבהמתנה להבשלת הסתיו קיבלו בוטריטיס, הלוא הוא הריקבון האציל הנחשק. מדובר בפטרייה שמנקבת את הקליפה בנקבים עדינים דרכם מתאדים נוזלי הציפה. התוצאה היא כמעט צימוקים שנותנים תירוש מרוכז ביותר, השומר על חמיצות נפלאה, ויוצר יין מורכב עם טעמים אופייניים שקשה לטעות בהם. כיום השיטה קצת מסובכת יותר, אך בעיקרון, הדרגות הקלאסיות בגרמניה, מהפשוט יותר לנדיר וליקר יותר, הם: קבינט, (בציר במועד דל באלכוהול ועם סוכר שיורי) שפטלזה (בציר מאוחר), אאוסלזה (מעט בוטריטיס), ברנאאוסלזה (הרבה בוטריטיס) טרוקנברנאאוסלזה (טי. בי. איי, רק ענבים נגועים) ואייסויין (עשוי מענבים שקפאו על הגפן ומתיקותם הגבוהה ביותר). מכל מקום ביקב החשוב הוא, בראש ובראשונה, הביטוי של הטרואר, על פי רוב הוא יהיה יבש, אך זה תלוי כמובן במאפייני שנת הבציר.
ריזלינג הוא ענב ארומטי שמבשיל מאוחר, לכן מתאים לאזורים צפוניים וקרים, בהם בוצרים עמוק לתוך נובמבר. הדבר מאפשר לשמש הסתיו להעלות עוד קצת את רמת הסוכר ואת אחוז האלכוהול הפוטנציאלי, ועמם את דירוג היין. חמיצותו הגבוהה של זן הריזלינג, הזן הלבן המוביל של גרמניה, יחד עם המינרליות וטעמי הפרי המודגשים, מאפשרים התיישנות ארוכה בבקבוק, במהלכה היין עשוי לפתח טעמי פטרול מורכבים שחובבי ריזלינג רבים מחפשים.
לאחר שהסתיימה עבודת המחקר שכללה השוואה לרשימת מיפוי שנעשתה ב-1828 בשביל רשויות המס, בטינה בורקלין חילקה את אדמתה לארבע רמות: אסטייט, וילאז׳, פרמייה קרו וגראן קרו. הבית מתמקד בריזלינג יבש, מבוסס טרואר, ולא מייצר יותר יינות קבינט ושפטלזה, אך מקפיד לשמור על הגישה הייננית המסורתית של האזור.
לאחר מותו הטראגי של היינן פריץ קור, שהיה דור שלישי ליינני הבית, נטל את מקומו ניקולא ליבלי. הוא מתסיס ענבים שנבצרו ביד בתסיסה ספונטנית בטמפרטורה נמוכה מאד בנירוסטה או בחביות עץ ישנות. כשלאחריה היינות מבגירים לא פעם בחביות עץ גדולות וישנות מאד של 1200 או 2500 ליטר, שאינן משפיעות על טעם היין. התוצאה היא בדרך כלל יינות דקים, חדים ויבשים, עם יכולת התיישנות מופלאה.